החלטה בתיק רע"א 4608/13

1.        בגדר הליך זה התעוררה שאלה לעניין סיווגו, וזו הועברה להכרעתי. ואלו בקצרה העובדות הצריכות לעניין:

           המשיבות 2-3, חברות קבלניות, הקימו באשדוד פרויקט הכולל מרכז מסחרי וכן קניון שמעליו ארבעה בנייני מגורים, וזכויותיהן שועבדו לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ אשר ליווה את הפרויקט. משנקלע הפרויקט לקשיים כלכליים מונה המשיב 4 לכונס נכסים מטעם הבנק ומכוח תפקידו מכר נכסים מן הפרויקט, לאחר קבלת אישור בית המשפט למכירתם.

           במסגרת זאת נמכרו למשיבה 1 ביום 9.11.2011 זכויות בקומת האחסון במפלס 22+, מעל גג הקניון, של בניינים 5, 9, 11 ו-13. ואולם, המבקשים - אשר רכשו ביום 23.9.1995 דירת מגורים באחד מן הבניינים ולטענתם רכשו גם מחסן המצוי בקומת הכניסה של אותו בניין (להלן: המחסן), וכן רכשו ביום 10.5.2001 דירה נוספת - טענו לזכויות בחלק מן השטח, ובין היתר טענו כי השטח אשר לפי הטענה נמכר למשיבה 1 הינו רכוש משותף (להלן:שטח קומת האיחסון) ואילו המחסן הוצמד לדירה שרכשו. על רקע זה הגישו המבקשים בבית משפט השלום באשדוד בקשה למתן צו מניעה זמני וקבוע שיאסור על המשיבה 1 להיכנס למחסן וכן לגג הבניין בו הוא ממוקם. בהחלטה מיום 19.3.2012 ציין בית משפט השלום כי מדובר לכאורה בהסכמים הסותרים אחד את השני לגבי אותו הנכס, אך לא הכריע בעניין זה וקבע כי "יש להקפיא את המצב הקיים" ועל כן ניתן על ידו צו מניעה כמבוקש, ובהמשך לכך הגישו הצדדים להסכמה דיונית לפיה הצו הזמני יישאר בתוקפו עד להכרעת בית המשפט המחוזי בתביעה אשר תוגש לו על ידי המשיבה 1 לעניין הזכויות.

           בהמשך לכך הגישה המשיבה 1 בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע המרצת פתיחה  בה ציינה כי רכשה את "מלוא זכויות האחסנה ... המצויות בקומת האיחסון מפלס 22+ של בניין מס' 13, כמו גם כל יתר קומות האיחסון והשירות בבניינים אחרים הקשורים לאותו הפרוייקט, בניינים 5, 9 ו-11", ובית המשפט המחוזי התבקש להורות כי זכותה של המשיבה 1 "עדיפה על זכויות [המבקשים] וכי היא בעלת הזכויות של קומת האחסנה מפלס 22+ בבניין 13, לרבות המחסן ש[המבקשים] טוענים לבעלות [בו] בקומת האחסנה".

2.        בית המשפט הורה לצדדים להגיש טיעונים לעניין "זהות הנכס שבמחלוקת" בציינו כי לכך "השלכה מקדמית על יתר הפלוגתאות" ובהחלטה מיום 4.6.2013 קבע כי "נראה שלפי טענות  שני הצדדים - הנכס נשוא המחלוקת ... שלזכויות בו הם טוענים, איש לשיטתו, הינו אותו מחסן הממוקם בקומת הכניסה של בנין מס' 13". בית המשפט הוסיף כי נוכח תוצאה זו "נותר בעינו הצורך לדון בשאלה - זכותו של מי גוברת, בהקשר של רכישת המחסן הנדון", ועוד הוסיף כי כל הטענות שהועלו לעניין אישור העסקה עם המשיבה 1 על ידי בית המשפט הדן בהליך הכינוס אינן ניתנות לבירור במסגרת ההליך שבפניו שכן מדובר "במעשה עשוי ובהחלטה שיפוטית מוגמרת ותקפה", וככל שישנה טענה כי לכתחילה לא ניתן היה למכור לצד שלישי חלק מן הרכוש המשותף, נוגע הדבר "לליבת האישור" שניתן על ידי בית המשפט הדן בהליך הכינוס, ועל כן אין מקום לדון בכך בגדר ההליך שבפניו, ובהתאם "עיסוקנו יכול להתמקד אך ורק בשאלת 'התחרות' והקדימות בין שתי העסקאות הסותרות, לכאורה, כפשוטן".

3.        על החלטה זו נסב ההליך שבכותרת, אשר הוגש כבקשת רשות ערעור, אך המבקשים ציינו בגדרו כי עשו כן "למען הזהירות" שכן למעשה נתונה להם זכות ערעור על ההחלטה. לטענת המבקשים בית המשפט קמא למעשה "סיים הדיון בתובענה 'במספר עניינים'", שכן מן ההחלטה עולה כי הדיון ביחס לזכויות בשטח קומת האיחסון הסתיים, ובהקשר זה נקבע כי החלטת בית המשפט הדן בהליך הכינוס הכריע בעניין וקבע כי הזכויות נתונות למשיבה 1, וכל שנותר על הפרק במחלוקת הוא הזכויות במחסן. לטענתם בית המשפט המחוזי לא רשאי היה ליתן החלטה זו ללא ששמע ראיות בעניין וללא שקיים דיון לגופם של דברים, בהדגישם כי גם המשיבה 1 לא טענה כי הליך אישור העסקה על ידי בית המשפט שדן בהליך כינוס מכריע לגבי זכויותיה בשטח קומת האיחסון.

4.        המשיבים התבקשו להגיש התייחסותם לשאלת סיווגו של ההליך, ובתגובה שהגישה טוענת המשיבה 1 כי החלטת בית המשפט קמא היא "החלטה אחרת" שכן מדובר בהחלטת ביניים אשר לא הביאה לסיום ההליך, ואך מיקדה את המחלוקת, ואילו הסעד לו עתרה טרם הוכרע, שכן טרם נקבע איזה מן החוזים שנחתמו עדיף. המשיבה 1 מדגישה כי לכתחילה היתה המחלוקת ביחס לשטח המחסן, ובהקשר זה אכן הגישו המבקשים את הבקשה לצו מניעה, וטענתם החדשה לעניין הרכוש המשותף שבשטח קומת האיחסון נועד להאריך את הדיון תוך חריגה מן המסגרת הדיונית.

           המשיב 4 הודיע כי בקשת רשות הערעור לא הומצאה לידיו, אך הוסיף כי מכל מקום אין לו עמדה בהליך, כולל בשאלת סיווגו.

5.        לאחר שעיינתי בחומר שבפניי הגעתי לכלל מסקנה כי החלטת בית המשפט קמא היא "החלטה אחרת" שהדרך להשיג עליה היא באמצעות הגשת בקשה למתן רשות ערעור.

           המבחן המקובל לעניין סיווג החלטה כ"פסק דין" או כ"החלטה אחרת" הוא האם ההחלטה שניתנה סיימה את בירור המחלוקת שבין הצדדים: "מקום בו בית המשפט סיים בהחלטתו את הדיון בעניין הכולל העומד לפניו, הרי שמדובר בפסק דין. בכל מקרה אחר המדובר הוא בהחלטה אשר ערעור עליה הוא ברשות בלבד" (ראו ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי, פ"ד מז (1) 152, 157 (1993)). אכן, לעיתים ניתן "פסק דין חלקי" שהינו "החלטה המסיימת את הדיון לגבי חלק מבעלי הדין או לגבי חלק מהסעדים שהתבקשו בתובענה" (ראו חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי, 107 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין)), ונפסק בהקשר זה כי:

"סופיות ההחלטה אינה נקבעת על-פי תוכנה אלא היא נקבעת על-פי השאלה אם התיק, או חלק רלוונטי שלו, נסגר או שמא נותר הוא פתוח. מבחן הסופיות הוא אפוא מבחן דיוני-פורמאלי" (ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט, פ"ד נא(4) 354, 362 (1997) (להלן: עניין מנדלביט)).

           בעניין מנדלביט הוסיף בית המשפט וקבע כי:

"המבחן הראוי לזיהוי 'סופיות' שכזו הוא מבחן הסעד, המהווה נקודת ציון דיונית המאפשרת לקבוע כי תחום מוגדר של ההליך הסתיים. ...

כך נבדל פסק-הדין החלקי מהחלטה בפלוגתאות שבין הצדדים, אשר ההכרעה בהן אינה מהווה יותר מאשר בסיס לבירור הסעד" (שם, 363).

           עוד הדגיש בית המשפט כי:

"לא ניתן אפוא לקבוע על יסוד מבחן הסעד אם החלטה היא פסק דין חלקי ... או החלטה אחרת, אלא לאחר שהעמדת זה מול זה את כתב התביעה ... לעומת ההחלטה" (שם, 365). כן ראו: רע"א 9711/07 שרעבי נ' עזריאל, מושב עובדים של הפועל המזרחי בע"מ, פסקה 19 (15.4.2008); בש"א  1977/13 מזאוי נ' מזאוי, פסקה 5 (12.5.2013)).

           במקרה דנן הצדק עם המשיבה 1 כי הסעד לו עתרה טרם ניתן לה במלואו או בחלקו. אמנם טענת המשיבה 1 לפיה המחלוקת נוגעת למחסן בלבד מעוררת קושי מסוים שהרי כפי שציטטתי לעיל, בהמרצת הפתיחה עתרה המשיבה 1 להורות "כי היא בעלת הזכויות של קומת האחסנה מפלס 22+ בבניין 13, לרבות המחסן". ואולם, בכל מקרה בהחלטתו, שניתנה במסגרת הליך מקדמי, מיקד וצמצם בית המשפט קמא את המחלוקת בין הצדדים, ולא העניק בגדרו למשיבה 1 סעד כלשהו.

           לעניין המחלוקת הנוגעת בקשר עם הזכויות במחסן, הרי שאין חולק כי בית המשפט טרם הכריע "בשאלת 'התחרות' והקדימות בין שתי העסקאות הסותרות לכאורה" ובהתאם טרם הכריע "זכותו של מי גוברת". כמו כן, לגבי זכויותיה הנטענות של המשיבה 1 בשטח קומת האיחסון קבע בית המשפט המחוזי כי אין בידי המבקשים להעלות טענות לעניין "אישור העסקה [עם המשיבה 1] והליכים משפטיים קודמים שנעשו בקשר אליה" והוסיף כי כל טענה הנוגעת ל"ליבת האישור" שניתן לעסקה יש להעלות בדרך של "בקשה להבהרה, שינוי או ביטול פסה"ד המאשר או כיוצ"ב". דומני כי אין לומר שהמשמעות האופרטיבית של קביעתו זו של בית המשפט קמא היא כי בכל הנוגע לזכויות הנטענות בשטח קומת האיחסון (למעט המחסן) ניתן למשיבה 1 הסעד ההצהרתי לו עתרה, אלא כאמור בית המשפט כלל לא הכריע בזכויות הצדדים וכל שקבע הוא כי חלק מן הטענות "אינן ניתנות להתברר בהליך זה" וזאת "מבלי להידרש או להביע עמדה כלשהי לגופן". טרונייתם של המבקשים על קביעה זו, ועמדתם לפיה על בית המשפט קמא לדון בכל הטענות שהועלו לעניין זכויות המשיבה 1, אין בה כדי לשנות מן העובדה כי בשלב זה לא ניתן למשיבה 1 הסעד לו עתרה בהמרצת הפתיחה שכן בית המשפט לא הצהיר כי היא בעלת הזכויות באיזה מן השטחים שבמחלוקת.

           המסקנה העולה מן האמור לעיל היא כי יש להותיר את סיווגו של ההליך כבקשת רשות ערעור בעינו.